אמא שלי פעם אמרה לי שהיא מעריצה את היכולת של משוררים לכשף מלים יומיומיות לכדי משמעות גדולה. או משהו בסגנון. אני לא זוכר את הציטוט המדויק, אבל נזכרתי בו כשהודיעו השבוע על זכייתו של ארז ביטון בפרס ישראל לספרות. מעבר להיותו זוכה ראוי ולשלל הייצוגים אותם הוא נושא, הוא פשוט מכשף של מלים.

כמו בשיר הזה, שתמיד גורם לי לחייך ולחשוב כמה יופי יש בפשטות, איך בקריאה ראשונה שלו הופתעתי ואיך אני מוכן להיות מופתע ככה בכל קריאה מחדש:

להיות אורג \ ארז ביטון
בְּבֵית חִנּוּךְ עִוְּרִים בִּירוּשָׁלַיִם
הָיָה אָדוֹן צְבִי הַמְנַהֵל
מַצִּיג אוֹתִי
בִּפְנֵי הָאוֹרְחִים שֶׁל הַמּוֹסָד
וְאוֹמֵר
הַיֶּלֶד הַזֶּה
כְּשֶׁיִּגְדַּל
נַתְקִין לוֹ רְצוּעָה אַחַת עַל כֶּתֶף שְׂמֹאל
וּרְצוּעָה אַחַת עַל כֶּתֶף יָמִין
וְנַעֲשֶׂה אוֹתוֹ אוֹרֵג
וְיִהְיֶה עוֹשֶׂה שְׁטִיחִים
לִמְלָכִים וְלִנְסִיכִים
אוֹרֵג לֹא נִהְיֵיתִי
אֲבָל
לִפְעָמִים
בִּרְגָעִים שֶׁל חֶסֶד
שִׁירַי נַעֲשִׂים מַרְבַדִּים קְטַנִּים
לְכָל אוֹרֵחַ וּלְכָל דִּכְפִין

מודעות פרסומת