תגיות

, , , , , ,

יש לי המון מה לומר על שוברים שתיקה, בעדם וגם נגדם. הדרך הטובה ביותר שאני יכול לחשוב עליה היא פשוט לספר את הסיפור שלי.

התגייסתי בדצמבר 2005 לחיל התותחנים. עשיתי טירונות, קורס תותחן, הסמכת כוונים ואז אימון מתקדם, בסופו תפסנו קו כחול ברמת הגולן. ביום האחרון שלנו בקו, שעה וחצי לפני שהעברנו אחריות לסוללת מילואים, החלה מלחמת לבנון השנייה. הסוללה שלנו הוקפצה לגליל העליון, שם ישבנו תשעה ימים עד שפירקו אותנו ושלחו לקורס מ"כים. כתבתי על זה כבר בעבר בהקשר של פוסט טראומה, אני לא זוכר יותר מדי משם. מה שכן, יש לי זכרונות ספציפיים ממטרות מסוימות. נניח הפעם ההיא בחמש בבוקר שבה היתה חולית מחבלים על הגדר של מרגליות וירינו פגזי מצרר כדי לנטרל אותם. ירי מצרר על ישוב ישראלי, למי זה נשמע הגיוני? נניח שזו טקטיקה לגיטימית באופן מעוות כלשהו ואולי אפילו זה עומד באמנת ז'נווה. ירי של נפיצים ותאורות בשלוש בלילה לתוך כפר "כדי להעיר אותם, שלא יישנו" כבר ממש לא עומד בשום קריטריון של כלום.

אז, ב-2006, הייתי כל כך מורעל וכל כך בתוך המערכת שבכלל לא חשבתי שיש בזה משהו לא תקין, נהפוכו. זה נראה כמו 'נקמה' ראויה על הטילים שפגעו בחיפה. זו היתה מלחמה על הבית של החבר'ה החיפאים בסוללה. גם לא ידעתי על הקיום של 'שוברים שתיקה'. ונניח שהייתי יודע על קיומם, או הולך להתלונן במצ"ח – על מי? זה לא מפקד הסוללה, לא המג"ד, היום ממרחק השנים אני מניח שזו היתה מטרה שירדה ישירות מהאוגדה או הגיעה מאחת החטיבות המתמרנות, בעיקו זו מילה של חפ"ש מול מילים של קצינים בכירים (יחסית), המערכת אלופה בלטייח. בשביל זה צריך ארגון כמו שוברים שתיקה – המערכת לא מסוגלת לקבל ביקורת, הכלים האמונים על ביקורת עסוקים בטיוח מכל מיני שיקולים.

זה היה נכון ב-2006, זה נכון שבעתיים ב-2015. כל מי שמעז להעביר ביקורת על הצבא, על מערכת הבטחון או חו"ח הממשלה והעומד בראשה – בכלל, על כל מה שנתפס ימני אוטומטית צריך להיות חסין מביקורת, וכשמישהו מעביר כזו הוא מוקע מיד כבוגד מסוכן (תראו למשל מה קרה למי שהתלוננה על ח"כ מהימין)- זו אווירה רעה ומאד לא דמוקרטית. צריך מקום להעביר ביקורת, צריך את האופציה לומר 'זה לא בסדר' בלי לחטוף שיטסטורם מטורף, צריך שהגוף החוקר יהיה חיצוני לצה"ל. כל עוד זה לא קורה, כאמור, 'שוברים שתיקה' זה הכרח בסיסי. הלוואי וזה לא היה ככה. אני גם לגמרי יכול לראות תהליך שבו 'שוברים' מנסים להפנות את הביקורת כלפי צה"ל, מקבלים בחזרה את אותה התעלמות וטיוח, פונים פנימה לקהל בארץ ומוקעים כבוגדים ולכן יוצאים עם זה לחו"ל. אני לא יודע אם זה נכון, אני לא מחפש להצדיק את השקרים שלהם, רק מציין מסלול התפתחות אפשרי, שלצערי הרב הוא לגמרי הגיוני במדינת ישראל של השנים האחרונות.

אחרי קורס מ"כים חנכתי צוותי מילואים, אחר כך נפצעתי והגעתי לאוגדת עזה, בה הייתי סמב"צ ואחר כך ע. קמב"ץ באגף הסיוע (ארטילריה). זה היה בסוף 2008, הכרתי מלפני ומלפנים את התכניות המבצעיות ואת נספחי האש (חלקי הפקודה המתייחסים בין היתר לארטילריה) של מה שחודש אחרי השחרור שלי הפך להיות 'עופרת יצוקה'. שנה אחר כך, היתה הרצאה של שוברים שתיקה אצלנו בקמפוס (גבעת רם). הם הביאו איתם את החוברת של 'עופרת' שיצאה באותה שנה. הם התחילו לספר ולי צלצלו האזניים. הוצג כאילו ירי זרחן הוא חלק אינטגרלי מהפקודות, כאילו ירי ארטילרי של פגזי זרחן נעשה על בתים באופן מכוון. זה פשוט שקר. מוזמנים להביט בחוברת, עדויות 27 ו-42.

גם היום אם תעירו אותי באמצע הלילה אני מדקלם את סוגי הפגזי ואופן הפעולה שלהם. פגז זרחן הוא ממשפחת המתבקעים, בראש הפגז יש מטען TNT ששובר את האוגיב (גוף הפגז, כמו תרמיל של כדור) ואז הזרחן נשפך החוצה. על פגז כזה מרכיבים מרעום 'הקשה\השהייה', כלומר שהפגז מתפוצץ ברגע הפגיעה במטרה עצמה או כמה שניות אחר כך. אם אני זוכר נכון (בכל זאת, עבר עשור) אז בכל פגז יש משהו כמו 5.6 ק"ג זרחן. הנזק של כמות זרחן כזו היא עצומה, רוב הסיכויים שכל מה שבסביבת הפגיעה עולה באש. זה לא משהו שאפשר להסתיר, כמובן. מצד שני זה נשק סטטיסטי לחלוטין ואם הוא פוגע 50 מטר מהמטרה זה נחשב בדיוק כמו פגיעה במטרה.

אז קודם כל, שיהיה ברור – בשום חלק של אף תכנית לא נכלל שימוש בזרחן. האיסור מופיע שוב ושוב כיוון שלמעט נקודות בודדות כל רצועת עזה נחשבת לשטח מאוכלס ולכן השימוש בזרחן אסור באופן גורף. שנית, הסיכוי לפגוע בדיוק בדיוק בבית (כמו שמתואר למשל בעדות 27) הוא נמוך מאד – בהנחה שהפגז לא סטה ממסלולו והבית הוא בגודל 10מ' על 10 מ' (כלומר שטח הגג הוא 100 מ"ר, מופרז לכל הדעות) הסיכוי להגיע בדיוק אל הבית הוא 100/7854 (שטח הגג חלקי שטח מעגל שרדיוסו 50 מ'), שזה 1.27%. שום סיכוי שמישהו יעשה כזה דבר, מה גם שפגזי זרחן לא מתפוצצים באוויר. הרי לכם שקר.

מה שכן נפתח באוויר אלו פגזים ממשפחת המתפוקקים, בהם המרעום מכיל אבקת שריפה שמוצתת, משריפתה נוצר לחץ גזים שגורם לפתיחת תחתית הפגז ונפילת התכולה. על המשפחה הזו נמנים פגזי תאורה, עשן ומצרר. אחד מפגזי העשן משתמש בכמות מזערית של זרחן כדי להצית חתיכות לבד שנופלות ויוצרות אפקט של מיסוך (כמו בתמונה הזו). זה לא אומר שהלבד טבול זרחן, למעשה כשהלבד מגיע אל פני הקרקע לא נשאר ממנו כמעט כלום, בדומה לזיקוקין-די-נור. כשהגעתי בפעם הראשונה למילואים זה היה משהו כמו חצי שנה אחרי עופרת, מצאנו את יומני המבצעים ארוזים כולם יפה בארגז. עברתי עליהם אישית, שום זכר לשימוש בזרחן – לא בפקודות הירי, לא בדו"חות הצריכה, לא באספקה, לא כלום. לכל פגז שנורה יש אבא ואמא – מי ירה אותו, לאיזה צורך וכו'. יש בקרה על התחמושת שנורית מהטעמים הפשוטים של דאגה למלאי הפגזים. אף לא זרחן אחד.

אבל לשוברים שתיקה לא אכפת – מישהו פעם שמע שזה מכיל זרחן אז הנה צה"ל יורה פגזי זרחן. יכול להיות שאלה היו מרגמות, אליהן אין לי קשר ואני לא יודע להעיד על אופן פעולתן או הפקודות שלהן, יכול להיות שזה פיקטיבי לחלוטין, דבר אחד בטוח – לשוברים שתיקה זה לא הפריע להציג את צה"ל כמי שיורה פגזי זרחן על בתים בעזה (ובכך מפר את אמנת ז'נווה). זה פשוט שקר גס שמרתיח אותי.

כשטענתי את זה בפני נציגי הארגון הם אמרו לי "אבל יש תמונות! ועדויות! תראה!", הם הציגו לי תמונות של אנשים עם כוויות קלות בידיים ותמונות סטייל זו שקישרתי קודם. כל הנסיונות להסביר להם את גודל הטעות שלהם עלו בתוהו מוחלט. ההתעקשות להדבק לנראטיב מסוים, זה שמשרת מטרה מאד מסוימת, מעוורת אותם מהמציאות. נכון, תפסתם את אורן חזן בעדות שקר והעפתם אותו לקיבינימאט (כל הכבוד על זה, אגב), אבל אתם תומכים ביודעין בשקרים אחרים, חמורים לא פחות.

אם אני ממש מוכרח לסכם את כל מה שכתבתי למעלה: צה"ל הוא גוף שעושה לא מעט טעויות ולא מוכן לבקר אותן, בציבור הוא מתוחזק כפרה קדושה וחסינה מביקורת – אז הביקורת יוצאת החוצה, שם היא פרועה והרסן רק הולך ומותר כדי לשרת אינטרסים של אנשים וגופים שהמטרה שלהם לא בדיוק מיישרת קו עם זו הצה"לית.