אנחנו עכשיו לקראת סופו של החורף, דמיינו לכם עיירה ציורית בשעת צהריים מוקדמת, ביוגוסלביה של הרבה לפני המלחמה. ואזה ומילקה ממש מתרגשים, כי לז'ליקו בנם אמור להיוולד בקרוב אח, או אולי אפילו אחות. היום הוא יום גדול- השני במרס, יום הולדתם של שלום עליכם, דוקטור סוס, מיכאיל גורבאצ'וב, דניאל קרייג וג'ון בון ג'ובי. השנה היא 1973- בדיוק בתקופה הזו של השנה טובי בניה של ארץ ישראל עמלים במיטתם על יצירת מושאי השיר 'חורף 73', שאף אחד עוד לא הספיק לכתוב, והקונספציה הכושלת בישראל פורחת. אי שם, בלונדון רבתי, נולד לו תינוק חמוד, הזוכה לשם האמצעי לויד, שאותו אנחנו מכירים גם כטרבור סינקלייר.
אבל בואו נחזור רגע למשפחה היוגוסלבית שלנו, בעיירה הציורית ז'רניאנין (תנסו לומר את זה ארבע פעמים ברצף): ז'ליקו מתחיל לדרוש תשומת לב מוגזמת, ואזה מסתובב עצבני בחדר ההמתנה, ומילקה צורחת מכאבים, כי לא היה אפידורל ביוגוסלביה באותם הימים (ובספק אם יש היום). לא נמתח אתכם יותר מדי- הלידה עוברת בשלום. במזל טוב נוסף בן מאושר ושמו דיאן, לבית בודירוגה.
השנים עוברות. דיאן, כאות הזדהות עם העם היושב בציון, מחליט בסתר לשנות את שם משפחתו לברדוגו. ברדוגו שלנו הוא תלמיד מצטיין ואחד השפיצים בכדורגל בהפסקות. בגיל 11, בעודו תלמיד כיתה ז', הוא מקבל המלצה ללכת לאימון כדורסל. הוא לא הכי גבוה בשכבה- בסך הכל 169 סנטימטרים- אבל זה רק תחילת גיל ההתבגרות. בעשירי לנובמבר, 1984, משתנים פני ההיסטוריה לנצח. כבר בגיל 13 ברדוגו פותח בחמישייה של מועדון הכדורסל המקומי של ז'רניאנין. בגיל 16 העיירה הציורית במהרה הופכת להיות קטנה על מידותיו של ברדוגו הנער, שיוצא לעיר הגדולה כדי לחפש זיונים, ריגושים, ומקום טוב לשחק בו כדורסל. הוא מופיע במחנה הכדורסל אשר בעיירה הציורית (אחת אחרת, לא ז'רניאנין) פולה. האפקט מיידי- פרטיזן, הכוכב האדום, ציבונה וגם יוגופלסטיקה הגדולה חושקות בברדוגו, אבל דיאן שלנו מחליט ללכת דווקא עם האלופה במיל', זאדאר. שנתיים במדי זאדאר, ואז אנחנו מפסיקים לדבר על עיירות ציוריות ביוגוסלביה של לפני המלחמה- כי אחת המלחמות הנוראיות והכואבות בהיסטוריה האנושית מתחילה.
דיאן מחליט לעזוב, ונבחן באולימפיאקוס וגם בא.א.ק., וכהרגלו- חותם במקום אחר, בטרייסטה. בעונתו הראשונה הוא מוליך את הקבוצה לפלייאוף, עם ממוצע של 21.3 נקודות למשחק, אבל מודח כבר בסיבוב הראשון על ידי קאנטו. בעונה הבאה ברדוגו וטרייסטה מגיעים רחוק יותר- מדיחים בסיבוב הראשון את פורטיטודו (פאף, סקיפר, טים סיסטם…) בולוניה, כדי לפגוש בחצי הגמר את פזארו, בשורותיה משחק הצעיר קרלטון מאיירס, שמוחק את טרייסטה בסוויפ 3-0. באותה עונה טרייסטה מגיעה גם לגמר גביע קוראץ', שם היא מפסידה לפאוק סלוניקי של זוראן סאביץ'.
הרומן של בודירוגה עם טרייסטה מסתיים ללא תארים, ובצורה קצת עגומה- חברת האופנה סטפאנל, שהייתה הספונסרית של המועדון, מפסיקה לתמוך בו, ועוברת לתמוך באולימפיה מילאנו. ביחד עם החברה עוברים מטרייסטה למילאנו גם המאמן בודגאן טאנייביץ', פרדיננדו ג'נטילה, גרגור פוצ'קה, וכמובן גם ברדוגו שלנו. גם ה'כמעט' עובר מטרייסטה למילאנו- בעונה הראשונה של החברה-לייצים בבירת האופנה הם מגיעים לגמר גביע קוראץ', שם הם טורחים להפסיד לאלבא ברלין, ושוב הם מפסידים בחצי גמר הפלייאוף, הפעם רק 3-2, לוירטוס (קינדר, קנור, סינודינה…) בולוניה של סשה דנילוביץ'. כל התסכול של ברדוגו מתנקז למקום אחד- הנבחרת. אחרי מספר שנות היעדרות מביכה, חוזרת נבחרת יוגוסלביה למפה, נחושה להוכיח שלמרות הכל, לא שכחו לשחק כדורסל לחופו של הים האדריאטי. גם ארווידאס סאבוניס הענק לא מצליח לעצור את הכוח היוגוסלבי, שזוכה באליפות אירופה, וסוף סוף תואר ראשון לדיאן. החדשות הטובות ממשיכות להגיע- הקווינס בוחרים אותו בסיבוב השני של הפלייאוף (מקום 51), אבל בשבריר שנייה של גילוי עתידות ברדוגו מחליט להישאר באירופה, שם יש לו עוד המון מה לתת.
עונתו הרביעית של דיאן באיטליה היא עונה של רעב מטורף לתארים, מצידו ומצד חבריו לקבוצה, במיוחד אלו שאיתו עוד מימי טרייסטה. בקלות יחסית הם זוכים בגביע האיטלקי, אבל טורחים להפסיד (בפעם השלישית) בגמר גביע קוראץ', הפעם לאפס פילזן. הטירוף במילאנו נמשך, עם מטרה אחת מול העיניים- אליפות. בודירוגה רושם ממוצע של 23 נקודות בליגה הסדירה, ומוליך את קבוצתו למפגש חוזר עם וירטוס בחצי הגמר- והפעם גם מנצחים 3-1, אולי בגלל מעברו של דנילוביץ' מבולוניה אל מעבר לים. בגמר פוגשת מילאנו את הבולונזית השנייה, בשורותיה משחקים בין היתר אלסנדרו פרוסיני, קרלטון מאיירס (אותו הצעיר ממקודם, שגם הוא בכלל לא פראייר) וגם סשה דג'ורג'ביץ'- אבל כל סוללת הכוכבים לא מצליחה למנוע ממילאנו ובודירוגה לזכות בדאבל. כביכול- בודי מגיע למנוחה ולנחלה, בטח לאור מדליית הכסף באולימפיאדה, שם יוגוסלביה מפסידה בגמר לדרים טים של האדמירל, הדיזל, פיפן, החלום וגם סיר צ'ארלס.
אבל- וזה אבל גדול- בודי רוצה יותר. מיליון דולר לעונה, ואיזה אחד שבודי מכיר מהנבחרת, מה קוראים אותו ז'ליקו אובראדוביץ', משכנעים אותו לעבור לשחק בריאל מדריד (למען הסדר הטוב, נציין- Madrid, carbon, Saluda al Campeon). גם בריאל נדנדת התארים נמשכת, כשהמלדיטוס מפסידים 3-2 בדרת הגמר לברצלונה, אבל זוכים בגביע אירופה. בקיץ ברדוגו זוכה בעוד מדליית זהב אירופית, אחרי שליטה מוחלטת בחצי הגמר ובגמר. בעונה הבאה כבר השועל עוזב לטובת בנטון, אבל בודי נשאר, ומתאכזב- הקבוצה מודחת כבר בחצי גמר הפלייאוף על ידי מנרסה, מה שמסמן את סוף דרכו של בודירוגה בריאל, למרות הזכייה בתואר ה-MVP של העונה בספרד. כמו שכבר ראינו שקורה- עונה חלשה מביאה איתה טירוף של בודירוגה לנבחרת, והיעד הפעם הוא אליפות העולם. בלי דנילוביץ' הפצוע, ועם ד'גורג'ביץ' במינון נמוך של דקות משחק, אבל עם רבראצ'ה לצידו, בודי לוקח את היוגוסלבים אל עבר מדליית זהב נוספת. באותה השנה הוא גם זוכה בתואר ספורטאי השנה ביוגוסלביה- כל זה, והוא רק בן 25!
בקיץ (ואנחנו עכשיו בשנת 1998) בודי עובר לאלופת יוון הטרייה- פנאתינאייקוס. יחד עם דינו ראדג'ה ופראג'יסקוס אלוורטיס הם אמורים לטרוף את היבשת- אבל זוכים רק באליפות יוון (הנקודה הישראלית- משחק הבכורה האירופי היה מול מכבי של יורם חרוש, בהיכל, נגמר 22 הפרש ליוונים). בודי, אגב, נבחר לשחקן השנה ביוון. בקיץ יוגוסלביה, שלא כהרגלה, זוכה רק במקום השלישי באליפות אירופה.
בעונה הבאה המאמן סובוטיץ' עוזב ביחד עם ראדג'ה, ובמקומם מגיעים מבנטון אובראדוביץ' ורבראצ'ה, ומעיר קטנה לחוף הים התיכון נוחת בקבוצה גם איזה אחד, מספר 14, שבדיוק השבוע מונה למאמן מכבי תא. כל התלכיד הזה לוקח את פאו לניצחון בגמר בסלוניקי, מול מכבי תל אביב. בדרך אגב, הוא זוכה שוב בתואר שחקן השנה. כנראה לבחור יש אובססיה לכאלו). בעונת 2000/01 מכבי לוקחת את הגביע האירופי המוחלש (AKA לוליו-ליג), אבל בקיץ יוגוסלביה זוכה שוב באליפות אירופה, ובעונה הבאה פאו, שבאה כאנדרדוג לוקחת את היורוליג, וברדוגו זוכה בתואר ה-MVP של הפיינל פור. בקיץ בודי לוקח גם את אליפות העולם, בתצוגה מרהיבה מול ארגנטינה בגמר, מה שמזכה אותו גם בתואר ה-MVP של האליפות.
אחרי ארבע שנים נהדרות ביוון, בודירוגה חוזר לספרד. סבטיסלב פשיץ', שאראס, נבארו וגם חברו מהימים באיטליה גרגור פוצ'קה, כולם מחכים לו בזרועות פתוחות בברצלונה, ויחדיו הם לוקחים את גביע אירופה באותה השנה, וגם אליפות (וגם בעונה שלאחר מכן אליפות). שיא אישי נהדר לברדוגו שלנו- שלוש אליפויות אירופה בשלושה מועדונים שונים. על הדרך, הוא נבחר שלוש פעמים ברצף לחמישיית העונה של היורוליג- בעונת הזכייה עם פאו, לאחר מכן בזכייה עם בארסה, וגם בעונה שלאחר מכן (2003/04).
פשיץ' עזב את בארסה לטובת רומא, וכך עשה גם בודי, ששבע הצלחות. מכונת התארים הורידה הילוך, והתרגום המיידי היה מקום שישי וחצי גמר גביע איטלקי ב-2004/05, אותו מקום אבל הפעם גמר בעונת 2005/06, בתוספת של רבע גמר היולב קאפ, ובעונה שאך הסתיימה התקדמות קלה- מקום רביעי, רבע גמר הגביע, וטופ 16 ביורוליג.
בסך הכל ברדוגו פורש עם ארון מפוצץ: שש אליפויות (שלוש בפאו, שתיים בבארסה, אחת במילאנו), שני גביעים (מילאנו ובארסה), ארבעה גביעי אירופה (שניים בפאו, אחד בבארסה, אחד בריאל), שתי אליפויות עולם עם יוגוסלביה, שלוש אליפויות אירופה עם יוגוסלביה, עשרה תארי MVP שונים, שלוש פעמים חמישיית העונה ופעם אחת תואר ספורטאי השנה של יוגוסלביה (1998).
תחסר לנו. מבטיחים להתגעגע קצת.
את הטקסט הזה פרסמתי לפני שמונה שנים בפורומים של ספורטאנטר, והוא מובא כאן שוב במלאת 8 שנים לפרישתו של בודירוגה.
שפעצלאך 