מחר יהיה ה-8 ביולי, שנה לפרוץ המלחמה.

יש לי המון לומר על המלחמה הזו, חלק לא מבוטל כבר נכתב כאן (4914 מלים לא כולל הפוסט הזה). כמעט ולא דיברתי על מוסר ומצפון. לרגל חגיגות השנה, שוברים שתיקה ודו"ח מועצת זכויות האדם של האו"ם, הזדמנות פז.

קשה לי עם הקיץ האחרון, זה לא חדש. איכשהו בשבוע האחרון יצא לי לחזור שוב לדילמות, לקושי, למצוקות. אחרי עופרת יצוקה (שאת פקודותיה הכרתי היטב) יצא לי להיות באיזה מפגש של שוברים שתיקה, אחרי עלעול בחוברת גיליתי שהם באמת לא משקרים: רק עורכים קצת כאן ומשפצים טיפה שם ומדגישים את מה שנח להם. אני לא מסכים עם מה שהם עושים אבל יש טענות שלהם ששווה לדון בהן. חוסר המוכנות שלנו כחברה וכמדינה להתמודד עם טענות מסוג 'המלך עירום' כשהן מופנות אל קודש הקודשים של הקונצנזוס בארץ (AKA צה"ל) היא דבר עצוב בפני עצמו ולהערכתי הגורם שהביא אותם לפרסם את העדויות שלהם בחו"ל. אני לא חושב שזה בגדר 'לכבס כביסה מלוכלכת בחוץ' כשבבית אין אף ברז מים, אבל זה לא העניין. יש עדויות על ביזה, על שימוש לא ראוי בנשק, על כל מיני כאלה (לא קראתי את הדו"חות אבל אלה דברים שרצים). לא אכפת לי מה קורה בצבאות זרים, באזורי לחימה אחרים או ביבשות שונות: חייל שכשל מוסרית באופן מובהק – ירה בכלב, נכנס לבית ולקח אוכל, לקח כסף מאזרחים (עם או בלי איום בנשק) אנס אשה פלסטינית, כל דבר מהסוג הזה – מקומו בכלא וראוי לתביעה פלילית ולעונש המקסימלי הקבוע בחוק (לא, לא זה הצבאי). אני מקווה שאין בכלל ספקות לגבי זה. ייתכן שמפקדו של החייל ראוי לענישה בשל אחריות שילוחית, אולי אפילו הדרג מעליו וגם החיילים שהיו אתו ולא מנעו ממנו את המעשה, אבל פה זה נגמר. חייל אחד שסרח לא הופך להיות מדיניות צה"לית וזה די מטומטם להציג כך את הדברים. זה אחד.

משפינינו את הכשלים המוסריים המובהקים האלו מן השולחן, נותרנו עם מה שקורה בזמן לחימה. היטיב לתאר זאת סאני ארזי השבוע. קשה לשפוט את תגובותיו של חייל כלפי האויב בזמן אמת וכל מה שאני יכול לכתוב עכשיו ברוגע מול המחשב הולך לפח כשהמציאות מתרחשת. כשיש נוהל חניבעל אז כל השמאלנות נדחקת הצידה והדבר היחיד שחשוב הוא פקודות וביצוע. איך כתב סאני? עוברת איזה חצי שניה של הלם והאדרנלין קיקס אין. לא, אני לא חושב שירי פגזים היא הדרך הטובה ביותר לפנות אוכלוסיה. לא, אני לא בטוח שירי למפגשי דרכים כדי לחסום אותם זה יעיל כשמתמודדים מול אויב שאינו שיירת משוריינים סורית. המצפון השמאלני שלי בכלל נגד כל הקונספט הזה של פתרון באלימות – אבל כל זה לא משנה באותו רגע, הפקודות ניתנו ועכשיו צריך לבצע. כל מטרה שירינו עליה עברה עשרות בדיקות ואושרה מראש ע"י היועץ המשפטי של האוגדה (יש כזה), על הנייר הכל בסדר. רק אחר כך יש ייסורי מצפון על למה זה טוב ולמה כ"כ הרבה ולפעמים, כמו שקרה לי עם מלחמת לבנון השנייה, אני מוצא את עצמי 9 שנים אחרי תוהה האם זה באמת היה חיוני לירות פגזי תאורה לתוך כפר בשלוש בלילה 'כדי שהמחבלים לא יוכלו לישון' ומה זה בכלל נתן. אלו לא החלטות שאני קיבלתי (ולמרבה ההקלה זה גם ממש לא בסמכותי) אבל זה עדיין מרגיש חרא. אני שלם עם התקינות של כל מה שעשינו בקיץ מבחינת עמידה בפקודות, אני לא שלם על איפה זה עומד מבחינה מוסרית ועד כמה כל העסק היה הכרחי.

בשישי האחרון נפגשנו בחתונה של אחד מהחבר'ה מהמילואים. היה נחמד ושמח אבל השאלה ריחפה באוויר: מה קורה אם מחר שוב יש צו 8? לא בטוח שהתשובה כל כך פשוטה. מתוך עשרה בחבר'ה, לשלושה נולדו תינוקות לאחרונה (במסגרת הבייבי בום) ויש עוד אחד בדרך. אני מתחתן בסתיו הזה. כולנו מאד צריכים את המשפחה עכשיו ועסוקים בליקוק הפצעים. אני מניח שיהיה תאריך סיום לטיפול אצל הפסיכולוגית, בעוד כמה חודשים כשהיא עצמה תצא לחופשת לידה, אבל אני לא בטוח שבפעם הבאה אני אבוא. אני לא יכול להרשות לעצמי עוד קיץ כזה, שוב להשאיר את ענת לבד, שוב להטריף מדאגה את כל המשפחה. זו אמירה קשה אבל כרגע צה"ל יכול לקרוא לי עד מחר, אני עוד לא מוכן נפשית לחזור אל השיגעון.