היה מפגש קשה הבוקר אצל הפסיכולוגית. נגמר בדמעות של תסכול, מחוסר היכולת שלי להתרומם הלאה ולצמוח, מהעובדה שתקופה שאמורה להיות כל כך יפה הפכה להיות תקופה כל כך מבאסת. מזל שכל זה קורה בירושלים, עיר כל כך הזויה שהכל אפשרי בה.
יצאתי בתחושה קשה ותפסתי קו 71 למרכז העיר, בדרך לעבודה. באיזשהו שלב עלתה לאוטובוס קבוצה של נוער אמריקאי, מלאי שמחת חיים וצועקים באנגלית. חשבתי לי שיחד עם שאר הנוסעים החרדים באוטובוס, נוצר איזשהו פסיפס שבאותה מידה יכול לאפיין גם נסיעה של קו בברוקלין, ואולי בכלל שם תסתיים הנסיעה, וכמה סמלי זה שדווקא ביום בו ביבי נוסע לאמריקה וכל זה. בעוד אני מהגג לי, הגעתי לתחנה של המדרחוב. הדלתות נפתחו, ירדתי ונתקלתי במחזה לא שגרתי: קבוצה ענקית של (כנראה) יפנים אוהבים ישראל, צועדים על קינג ג'ורג' בואכה בן יהודה, מנופפים בדגלים ושרים 'עם ישראל חי' ועוד כל מיני. הם גם חילקו אוריגאמי לעוברים והשבים. מין מחזה הזוי, אבל כל כך הגיוני בעיר הכי הזויה בעולם. בין המצעד הזה למחשבה על ברוקלין נמרח לי איזה חיוך לא ברור על הפנים, כי בתוך כל החלומות הרעים והרגעים הקשים, גם הרגעים האלו הם כנראה רק חלק מעוד איזה חלום, פשוט מוצלח ומשמח יותר. בהעדר נחמות אחרות, גם זה משהו, אפילו משהו לא רע בכלל, עיניכם הרואות:
שפעצלאך 