פרנסיסקו סקרמנגה, כך אומרים הסיפורים, היה הטוב מכולם. לא היה מחסל יעיל ממנו – one shot, one kill. היה לו סטייל – אקדח מזהב וכדורים מזהב. מיליון דולר לכל 'עבודה'- ומיליון דולר בשנת 1965 זה הרבה מאוד כסף.

סקרמנגה לא היה רזה במיוחד, להיפך, ונהנה מהחיים: אי משל עצמו, בחורות, קוקטיילים- החיים הטובים. המשימה האחרונה של סקרמנגה הייתה אמורה להיות הדובדבן שבקצפת, המיליון האחרון לפני הפנסיה. המטרה הייתה רוצח עילית אחר. לא משנה מי מימן אותו ולמה, אבל סקרמנגה החליט ללכת בכל הכוח. אז הוא החליט. מולו ניצב אדם רעב לאתגרים, שחווה נזקים לא מעטים בעבר הלא רחוק, ותמיד התחמק איכשהו מהמוות, והצליח לצאת כשידו על העליונה. גם במפגש ביניהם, סקרמנגה הפסיד- כי ככה זה בספרים של איאן פלמינג, ג'יימס בונד חייב לנצח. למען האמת, אני לא בטוח כמה אנשים יכולים לקרוא אנגלית שוטפת כשהם רק בני חמש, אבל אם ז'ליקו אובראדוביץ' לא קרא את הספר כשיצא, אז מישהו בטח הקריא לו אותו, ואין ספק שבתור נער בן 14 הוא הלך לראות את הסרט. ז'ליקו הוא גם האיש בעל אקדח הזהב- וגם ג'יימס בונד. 'השועל' לא רק מנצח את כל מה שבא מולו- הוא גם עושה את זה בסטייל. אולי גירסה עדכנית של המלך מידאס המיתולוגי, אבל עם סוף שמח.

אולי הייתה זו מדליית הכסף שבה זכה שלוש שנים קודם לכן בסיאול, כשחקן נבחרת יוגוסלביה הגדולה, ואולי חוסר בתזרים המזומנים- מכל מקום, פרטיזן החליטה למנות את ז'לימיר אובראדוביץ' למאמנה- וההחלטה הזו השתלמה. למרות הסנקציות של האום, שקבעו שהקבוצה לא תארח משחקים בביתה- פרטיזן זכתה בגביע אירופה לשנת 1992, באליפות ובגביע. כבר בעונתו הראשונה כמאמן, הפך ז'ליקו אובראדוביץ' לשם נרדף להצלחה. אחרי הטריפל המרשים באה עונה כושלת, אבל ז'ליקו כבר עבר לתחנה הבאה, שהייתה בקצה השני של הים התיכון- בדאלונה. שוב, כמו סקרמנגה- עונה אחת, אליפות אירופה אחת.

שני גביעי אירופה בשלוש שנות אימון זה דבר שבכל סוג של ספורט לא הולך ברגל- ובריאל מדריד רצו (כמה אופייני) גם הם גביע. אז הם הביאו את אובראדוביץ'. ומה יצא? גביע אירופה, כמובן. שנתיים ברציפות, בשתי קבוצות שונות, וז'ליקו מלך העולם. אבל… כאן מתחילה הנפילה. ריאל נחלשה, אובראדוביץ' איבד מהחדות שלו, והקבוצה לא זכתה בכלום בעונה הבאה, אבל אל תדאגו לז'ליקו שלנו, שדאג לפצות את עצמו עם עוד מדליית כסף אולימפית- הפעם כמאמן נבחרת יוגוסלביה.

הכישלון בריאל היה כל כך מהדהד, שהקבוצה עברה לשחק בעונת 1997 (עונתו השלישית של אובראדוביץ' בקבוצה) בגביע ספורטה. כנראה שזו הייתה הכאפה המצלצלת שאובראדוביץ' היה צריך לקבל, כי ריאל דרסה כל מה שנקרה בדרכה בדרך לזכייה בגביע, ובקיץ אובראדוביץ' הוסיף לארון מדליית זהב מאליפות אירופה. בעונה הבאה ז'ליקו עובר לאתגר הבא- איטליה. כאן העונה הראשונה (בבנטון טרוויזו) דווקא הייתה עונת נפל (אבל הקיץ חייך לז'ליקו בפעם השלישית ברציפות- יוגוסלביה שלו זכתה באליפות העולם), ובעונה השנייה (1998/99) הקבוצה זכתה רק בגביע ספורטה. סוף העונה מביא גם את סוף הקשר בין אובראדוביץ' לבנטון, ואת ההישג האחרון של אובראדוביץ' בנבחרת- מדליית ארד באליפות אירופה 1999.

המילניום החדש שמתחיל מביא איתו שתי קבוצות דומיננטיות לכדורסל האירופי, שתי אימפריות שנבנות- והמרחק המפריד ביניהן הוא פחות משעתיים טיסה. אחת היא כוח עולה ביבשת, השנייה אימפריה בדימוס. אחת מתעוררת בגזרה המקומית והאירופית, השנייה עוד חיה על הזכרונות המתוקים מלפני עשרים שנה. ואז, בקיץ אחד, שתי הקבוצות האלו קופצות לטופ של אירופה. פנאתינאייקוס של אובראדוביץ' היא קבוצה רעבה עם ימבה כוכבים, וכולם רוצים לגעת בתהילה שאובראדוביץ' צריך להביא איתו. באליפות הם זוכים בלי יותר מדי מאמץ, לא מעט בגלל הדעיכה המתמשכת במעמדו של הכדורסל ביוון; בגביע הם מגיעים עד לגמר, שם הם מפסידים לא.א.ק. בתוצאה היוונית הטיפוסית, 66-64 (וזה לא באמת משנה שזו העונה האחרונה של שעון ה-30 באירופה, זו עדיין תוצאה מאוד יוונית).

הקבוצה השנייה שנבנית במקביל, הולכת על לא מעט שחקנים אלמונים, צמד מאמנים שמשלימים אחד את השני כמו שקע ותקע, אבל הפוכים אחד מהשני כמו שני קצוות של מגנט. הם דווקא זוכים בדאבל המקומי- זה רק טבעי ששתי הקבוצות תיפגשנה במהלך העונה. הטבע חזק מהכל, ושתי הקבוצות נפגשות- לאחר 40 דקות של כדורסל, פנאתינאייקוס זוכה באליפות אירופה, בפעם האחרונה שהיא נערכת במתכונתה הישנה. היריבות הספורטיבית בין פיני גרשון לז'ליקו אובראדוביץ' מתחילה כאן.

שנה עוברת, ומפגש הפסגה מתמקם לו בפאריס. מכבי מגיעה רעבה יותר, ונחושה לנקום על ההפסד בעונה הקודמת- ועושה את זה בענק, וזה 1-1 בין פיני לז'ליקו. זו בדיוק הנקודה שפיני פורש לטובת החיים הטובים, וז'ליקו ממשיך לחפש הצלחות. בשנה הבאה פאו אמנם מפסידה את האליפות, אבל בחצי גמר היורוליג היא באה כאנדרדוג ברור מול מכבי, מנצחת אותה וזוכה בגביע אירופה שלישי בתוך שבע שנים. אובראדוביץ' לא נרגע, ובארבע השנים הבאות הוא זוכה בכל אליפויות יוון, ובשלושה גביעים, אבל ז'לימיר רואה בצער איך קבוצת החלומות שבנה אויבו המושבע במכבי ת"א זוכה בשני גביעי אירופה רצופים, ומגיעה לעוד גמר אחד- ואז מגיע הרגע בו גברת פורטונה מחליטה ללבוש ירוק.

עונת 2007 היא עונה חשובה מאוד, יודעים בפנאתינאייקוס- העונה תורם לארח את הפיינל פור, ולטובת המשימה הזו מוקצים כל המשאבים, ומועמד הסגל הנוצץ ביותר בתולדות המועדון. אבל מה? אובראדוביץ' רואה איך מהצד השני של הכביש פיני גרשון בונה גם כן קבוצת פאר, והפעם באדום של אולימפיאקוס. כאן בדיוק נכנס לפעולה האיש בעל משרוקית הזהב- אובראדוביץ' צופה בהנאה בפיני מודח מהגביע ומפסיד לטאו בהצלבה, בעוד שהוא עצמו זוכה גם בגביע וגם ביורוליג- נשאר לו רק תואר אחד כדי להביס את פיני בענק- אליפות יוון. פיני לא ויתר, וסדרת הגמר נמתחה ל2:2 מדהים, כשכל קבוצה מנצחת בביתה- ובעונת 2006/07, ביתה של פאו הוא מבצרה, והמשחק המכריע בסדרת הגמר הוא אצל פנאתינאייקוס בבית. כאן, לפי הספר (והסרט), ג'יימס בונד מצליח לנצח את האיש בעל אקדח הזהב- אבל ז'ליקו חורג מהסיפור המקורי, מנצח כמו גדול, וזוכה בטריפל השני בקריירה.

Zeljko-Obradovic

אולי העובדה שלסקרמנגה היו שלוש פטמות היא שמבדילה ביניהם?

את הטקסט הזה פרסמתי לפני כמעט שמונה שנים בפורומים של ספורטאנטר. הרבה מים עברו בנהרות אירופה השונים מאז: בחמש השנים הבאות אובראדוביץ' זכה בעוד ארבע אליפויות ושלושה גביעי יוון עם פאו ויותר חשוב מכך בשני גביעי יורוליג נוספים-  אחד שחתם טריפל נוסף ב-2009, אחד מול מכבי ב-2011, בגמר ההוא של צהרי יום הזיכרון. הקבוצה הבאה לזכות בטריפל, אגב, היתה מכבי בעונה שעברה. במשך שנתיים רצופות פגשה מכבי את אובראדוביץ' ופאו ברגע ההכרעה, פעמיים זה נגמר כשידו של השועל על העליונה: גמר 2011, סדר הרבע הבלתי-נשכחת של 2012, המוכרת גם כ'הפעם ההיא שיוגב אוחיון שיחק כדורסל'. בסיום אותה עונה עזב אובראדוביץ' את פאו. לאחר שנת שבתון חתם על חוזה עתק בפנרבחצ'ה, עמה זכה אשתקד בסופר-קאפ הטורקי ובאליפות טורקיה. המפגש האחרון בין פנר\אולקר למכבי היה בעונת 2013/13, אז במכבי כיכב מורן רוט ואת פנר אימן סימונה פיאנג'יאני. אמנם, לפנר אין מסורת ארוכה בטופ של אירופה ולגיא גודס אין יריבות אישית מול אובראדוביץ' או נסיון במעמדים האלו, אבל לא יהיה מופרך להמר שסדרת רבע הגמר המתרגשת עלינו החל ממחר היא פשוט עוד פרק ביריבות ארוכת השנים בין פיני והשועל.