אחד הדימויים\עלבונות השגורים בצבא הוא השוואת חיל התותחנים לביצים. "משתתפים, אבל מבחוץ". קל וחומר כאשר מדובר בניהול אש, זה מרחיק אותך עוד יותר משדה הקרב הממשי. האקסית שלי נהגה לומר ש'עין לא רואה, עין לא דומעת' ויש בזה מן האמת בנוגע לתותחנים, אבל כשהעין כן רואה – הדמעות לא עוצרות.

אחרי מאורעות סג'עייה וכל המצוקה שנלוותה אליהם, התפרסמו בעיתון תמונות מהשכונה המופגזת, תוך הבלטה של רחובות שלמים שנמחקו. ראיתי את זה, והראש רץ אחורה בזמן לתמונות דומות מהבלקן, מלבנון, מאירופה בשנות ה-40. זה קרע לי את הלב וערער בי עוד יותר את תחושת קידוש האמצעים. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה, רק הפעם הראשונה שזה קורה בלייב. כפי שכבר כתבתי פעם, במלחמת לבנון השנייה היינו יורים באמצע הלילה פגזים לתוך כפרים, גם ב-3 לפנות בוקר, 'כדי לא לתת להם מנוחה'. במקרה אחר ירינו פגז מצרר על חוליית מחבלים. היו עוד דברים. חלק אני לא זוכר, בחלק אני לא רוצה להיזכר. עברו חודשים רבים מאד עד שהגיעו התהיות על מה ולמה בעצם כל זה, לְמה זה טוב והאם בכלל זה מוצדק או הכרחי. הפעם, כאמירה כללית (לכל כלל יש יוצא מן הכלל, תיכף אגע גם בו), זה הגיע מיד והשתלב בתחושת הדרעק הכללית שנבעה מכמה גורמים- מהתנאים הירודים (עליהם אפרט בפוסט נוסף שיגיע בתקווה בהקדם), מהתארכות המילואים, מדשדוש הלחימה, מרצף השבתות אותן סגרתי, מהריחוק מכל מה שחשוב ויקר לי ובראש אלו ענת, שגם לה הריחוק הזה עשה רע מאד. באחד הימים כתבתי מעין מניפסט על הצ'אנס האחרון של ביבי, על איך צריך לקחת את הסיטואציה המלחמתית ולמנף אותה להסדר. התפוגגות התקווה שדבר כזה יקרה כמעט ושברה אותי, התחושה היתה שזו מלחמה שאין מאחוריה מטרות ואנחנו רק פיונים קטנים שכל חייהם נלקחו לטובת אין-מטרה היא נוראה.

היוצא מן הכלל אותו הבטחתי הוא מה שמכונה לעתים 'יום שישי השחור'. אין קשר לסיילים, אלא אם מדברים על חלוקה של מלא פגזים לכל דכפין. זו היתה השבת הרביעית ברצף אותה סגרתי (אפילו בסדיר כזה רצף לא קרה לי), ובסך הכל התחלנו משמרת רגועה. האווירה היתה של סוף, עלינו למשמרת ב-9 בבוקר והתחלנו להכין אקסלים של סיכומים. ב-9:37 הכריזו על חשש ל'חניבעל' (חטיפת חייל), מאותו רגע ועד חמש בערב לא קמתי מהכסא לשנייה. היינו שניים במשמרת ועשינו שנינו את רוב העבודה (מי שהיה המפקד הלך לכל עשרות הערכות מצב, דיונים, ישיבות, חיתוכים ודיבורים אחרים). זה אומר שבמשך כל הזמן הזה הפעלנו אש בקשר, ניתחנו מטרות, הקצינו תחמושת, תיאמנו בין גופים, הקצינו כוחות לסיוע, רבנו עם אחרים על שליטה באמצעים, קישרנו בין גופים, דרשנו (וקיבלנו) עוד ועוד תחמושת וכלים, פקודת 'שְנה אש' האימתנית היתה החלק הזוטר בכל העסק. אז למה זה היוצא מן הכלל? קודם כל, כי בנוהל חניבעל מקובל ששוברים את הכלים, כי חייל חטוף זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לצה"ל, או לפחות ככה לימדו אותנו בסדיר. זה ה-game changer האולטימטיבי. שנית, כי זו היתה המשמרת שבה הייתי בשיא – כשאני כותב בקורות החיים 'thrives under pressure' לזה בדיוק אני מתכוון – אני חד, ממוקד, אסרטיבי מהרגיל, מתקתק עניינים – תחת האסרטיביות הזו, למשל, מצאתי את עצמי צועק על קצין האג"מ וטורק לו את הדלת בפרצוף, כי הוא הפריע לי. או סירבתי לקבל פקודות מכל מי שאינו המפקד הישיר שלי, גם אם 'מפקדת האוגדה אמר'. הוא אמר? בבקשה, שיבוא לפה. את התמונות שלי מאותן רגעים אפשר לשים במילון לי הערך 'קצין מבצעים'. אני יודע, ירי פגזים זה הרג, אבל מעבר לתפקוד אני יכול בלב שלם לומר שלא היו פגזים תועים. לא ירינו לשום מקום סתם, לא ירינו לנקודות שקרובות לבתים, מסגדים או אתרים רגישים אחרים. הנשק אמנם סטטיסטי אבל אופן הפעולה כירורגי. בדיעבד, זו אחת הסיבות שחשוב לי (ולשותפיי לתא במילואים) להמשיך להגיע – כי כולנו שמאלנים (מי יותר ומי פחות) עם רגישות מוגברת לנושא ולכן אנחנו מקפידים מאד, לא היינו רוצים שבמקומנו יהיה מישהו שבעיניו חייו אזרחי האויב שווים כקליפת השום. אני לא זוכר מספרים מדויקים, אבל בכל האירוע נורו מעל אלף פגזים, כרבע מהם בפקודות אש 'שלנו'. בכלל, כמות הפגזים שנורתה לאורך המלחמה היתה גדולה, בערך פי עשרה (!) יותר מאשר ב'עופרת יצוקה', זה נתון די פסיכי. מה הפלא שיצאתי משם פסיכי?

אז כן, אני עוד יכול למצוא שם, ביום ההוא, מקור לגאווה. מן הסתם זה לא משהו להתגאות בו, אבל המחשבה על מה שנעשה שם בשטח היא נוראה, ואני עוד רחוק מאד מלהבין עד כמה.