כולם נסעו בסופ"ש הקודם לדרום אדום, רק אנחנו חיכינו שייגמר כדי להגיע לשם. אז כן, נסעתי וגם חזרתי מהמילואים. שלם ובריא. אין לי יותר מה לומר. סתם, ברור שיש לי מה לומר, זו פשוט התחושה שחצי שנה עברה וכלום לא השתנה.

לכאורה, הכל הלך הפוך ביום ראשון: הגעתי לרכבת רק כדי לגלות ששכחתי את הצו בבית, אחר כך ירדתי באשקלון רק כדי לגלות ששכחתי את הנייד באוטו של אמא, והאוטובוס לבסיס עבר בתחנה בלי לעצור. כל הסימנים היו שם, הייתי צריך רק להבין שהיקום אומר לי לא להגיע למילואים האלו. בסוף נמצאה הדרך להגיע לבסיס, בפתרון הכי צבאי – טיולית. לא נסעתי בכזו כבר כמעט עשר שנים, מאז הטירונות. החלונות היו מצופים באיזה חומר מצליל כך שהנוף הנשקף היה אפור למדי. למרות שעשיתי את הדרך כבר מספיק פעמים בעבר, זו הפעם הראשונה מאז המלחמה. זה מוזר פתאום לנסוע כשהכל פורח ואין ברקע פיצוצים משום סוג, אין שובלי יירוט בשמיים, הכל פסטורלי. כל הדרך הייתי מבואס, סוגשל פי אלף יותר שביזות יום אל"ף. עד שהגעתי לבסיס כבר הייתי בדאון, זה רק התעצם כשגיליתי שגם את ארוחת הצהריים כבר פספסתי – לא שציפיתי יותר מדי מארוחת נקניקיות ברוטב, כן? אבל את הקרקור בבטן היה צורך להשביע. אז נכנסתי לשק"ם (אגב, שמתם לב פעם איך רוב הסחורה שם זה בפשטות מאנצ'יז – וגם מאד מאד זול?) וקניתי לי קרקרים מוזרים וגם דרגות, שאני זכאי להן כבר שלוש שנים ואף אחד לא טרח להעניק לי. כך זה נראה:

אכן, תמונות קשות. בעודי מכרסם הלכתי להטביע את חותמי על מערכת בקרת הכניסה הביומטרית ונכנסתי אל החמ"ל. כפי שציינתי כבר, זה רגע שחששתי ממנו רבות. לצד היותו מקור לכמה רגעי תהילה מדומה ולא מעט רגעי סערה, החמ"ל הזה הוא גם נקודת המפגש הכמעט בלעדית עם החבר'ה של המילואים. זה, אגב, מה שמחזיק יותר מהכל – החברות, האכפתיות, ההומור המשותף. לא אכחד: גם אצלנו הוא מושתת לא מעט על הומור פיפי-קקי-זין-תחת, אבל זה ההומור שלנו וככה אנחנו אוהבים אחד את השני. יש לנו גם עוד אלמנטים הומוריסטיים, כמו אלו שהולידו במלחמה את זה:

והשבוע את זה:

אז נכון, זר לא יבין זאת ומינון הבדיחות הפנימיות גבוה למדי, אבל זו הרי ססמתנו: להצחיק או להשתגע.

החבר'ה נשארו אותו הדבר, כך גם הבסיס, האימון והקצינים הסדירים: טוחנים את השכל, מתווכחים לעייפה על פלפולי תורת ההפעלה של חיל התותחנים, מתמקדים תמיד בטפל וזונחים את העיקר. לא סתם הזכרתי את הבסיס: בראשית מילואינו שם, שלחו אותנו לישון באוהלים. אחרי מחאה רחבה הגיעו חדרים מטונפים. שם גם נעצרנו. בעוד מגורי הסדירים במצב טוב ואת חזות הבסיס משפרים עוד ועוד (קישוט מעקות בעץ, שילוט אלקטרוני בכניסה, תאורה צבעונית על בניינים ועצים) אבל כך נראים השירותים במגורי המילואים (אגב, מספר החדרים הולך ומצטמצם, הקיץ היו כעשר מכולות מגורים והשבוע רק חמש):

השוקת (המשמשת לרחצת פנים וצחצוח שיניים):

כן, אתם לא טועים. זו חתיכת תפוח אדמה מעופשת, שמצטרפת אל עובש, ירוקת ושאר פינוקים. באחד הימים גם התגלה לנו שאין מים חמים מהטעם הפשוט שמישהו ניתק את הצינור ואין אפשרות מעשית להשתמש במקלחות (המצחינות למדי):

כך זה היה גם בקיץ. כשבאנו בטענות, אמרו לנו הרס"רים בבסיס שאם הלכלוך מפריע לנו אז אנחנו מוזמנים לנקות. אגב, מה שאתם רואים במקלחת זה עוד מצב טוב: בקיץ מישהו פשוט חירבן באמצע ומרח את נייר הטואלט המלוכלך על הקירות. מבינים את החוצפה? מישהו חירבן שם הרבה לפני תחילת המילואים (מן הסתם מדובר בחייל\ים בסדיר, אין אפשרויות אחרות), ואותנו שולחים לנקות! לא פלא שפנינו להשתמש במקלחת של היחידה הסדירה שמגוריה צמודים לשלנו, אך באיזשהו שלב נמאס להם ואחד מהם מנע ממני פיסית את הכניסה למקלחת, בעודי עטוף במגבת בלבד ילד בן 19-20 צרח עליי ש"הוא לא מבקש ממני ללכת, הוא מודיע לי להסתלק תיכף ומיד!". ילד בסדיר, צעיר ממני בדרגות ובשנים, שבימים בהם אני תפרתי פגזים בלבנון הוא בקושי עשה בר-מצווה, עומד וצורח עליי. בלעתי את העלבון והסתובבתי משם, אבל את האינסידנט לא שכחתי.

בכלל, כל מתחם מגורי המילואים מביך מאד במצבו. בעוד כל שלושה מבנים שמיעודים למגורי קצינים, מפקדים או נשים מגודרים כאילו מינימום מדובר במגורים של נשיא ארה"ב, את המינימום של לגדר את מגורי המילואים לא טרחו לעשות. האמת, שאת כל הנושא הזה העליתי בפני מפקד האוגדה החדש ביום השתלמות שנערך בנובמבר: הוא הקשיב לי טוב ואז הודיע לי חגיגית כי אני מתפרץ לדלת פתוחה ובאימון אני אראה הבדל של שמיים וארץ. אז הוא צדק כמעט לגמרי: לא התפרצתי לדלת פתוחה אלא לדלת מסתובבת – סובבו אותי ואז הושבתי כלעומת שבאתי, ללמדכם על כמה חשוב באמת הנושא למפקד האוגדה, שדווקא טורח לברבר על החשיבות שהוא מייחס למילואימניקים בכל נאום שלו. מתחם VIP בתוך חדר אוכל קצינים הוא דווקא כן טרח לבנות, זה משמש אורחים כשאלו מגיעים וחדר אוכל לסגני-אלופים ומעלה בימי שגרה. פשוט בושה וחרפה שההפרדה הזו קיימת, בכנות אספר כי עברתי במספיק מקומות בצבא ולא שמעתי על כזה דבר מעולם, מה גם שבכל שנותיי באוגדה, תחת מפקדיה השונים, מעולם לא ראיתי כזה דבר. גם ותיקים ממני לא ראו כזה דבר. השבוע היה ביקור של שר הביטחון, הוא הוכנס לאכול שם. מילא אם היה מדובר במשהו הגיוני, אבל רק בקיץ האחרון הוא אכל באיתנו בחדר אוכל קצינים כאחד האדם. נכון, מקובל שלמפקד האוגדה ומפקדי החטיבות יש שולחנות ערוכים מראש באחד מצדי חדר האוכל, מקובל אפילו שמגישים להם אוכל לשולחן כשהם מתיישבים (אם כי גם זה די מקומם אותי, הפיכת עובדי המטבח למשרתים\מלצרים), אבל להפריד אותם לחדר VIP באמצעות קירות ודלת? זה כבר באמת שובר שיאי חוצפה.

אגב חוצפה, זה לא נגמר: מסתבר שאחרי שנים בהן היתה תורנות ניקוי של החמ"לים ושל השירותים, באוגדת עזה זנחו את הרעיון לפיו חיילים צריכים לנקות אחרי עצמם – פשוט שוכרים חברת נקיון. אתם מבינים את גודל השערוריה? מנקות, עובדות חברת קבלן, צריכות לנקות את השירותים הציבוריים! אני לא יודע מה קרה, אבל משהו בדרך התקלקל מאד. זה לא צה"ל שבו שירתתי, זה פשוט מביש אותי לראות. לחמ"ל שלנו, אגב, לא נתנו להן להכנס לאורך הקיץ והתעקשנו לנקות לבד. פעם זו היתה אחריות של כל חמ"ל בעצמו, אחר כך היתה תורנות, לפעמים ניסו לשלב את עובדי הרס"ר בנושא, אבל למה להתאמץ כשאפשר למצוא את הפתרון הבזוי ביותר? אם מישהו בעל השפעה קורא את הפוסט הזה, זה פשוט חייב להיפסק. זה יותר גרוע מכל מה שקשור לתנאי מילואים, תנאי תברואה או חוסר אוכל בחדר האוכל.

אפרופו חדר האוכל, אמנם לא היו מנות קרב אבל  נראה אתכם חיים שבועיים רק על סנדוויץ' סלמי ארוז, עם ירקות שהתגייסו לצה"ל בערך כשנולדתי, ושתקפו פג עוד לפני שהגיע אל שולחן הפריסה. אני מכיר את נגדי המטבח של האוגדה, כשהם רוצים יוצא אוכל מעולה מתחת לידיהם. זה מסתכם דרך כלל בערבי שישי וחג. בשאר הזמן האוכל מחורבן, ומשהגיעו כל אנשי המילואים (משמע, עוד כמה עשרות פיות להאכיל) האוכל הידרדר עוד יותר, עד למיתוס הצהלי המוכר של שמן ברוטב פסטה ושמן ברוטב תפוחי אדמה, לצהריים ולערב. לוח מזון? יכול להיות, אבל עדיף כבר לקנות אוכל בשק"ם או במזנון החלבי הצמוד. ארוחת בוקר? רק כשלטבחים מתחשק לקום, אחרת פשוט אין. זו מסורת ותיקה באוגדה, זה קרה גם כשהייתי בסדיר. הפתרון למצוקת הארוחות החמות בקיץ, אגב, הגיע בדמות נסיעות תכופות אל המזנון במסלול, שאין לי מספיק מילים כדי לתאר את גודל המעשה, את התרומה אדירת המימדים – החל מאוכל וציוד בכל כמות לכל אחד וכלה בעמדת מסאז'ים – שחיזקה הן את הבטן והן את הלב. זה פשוט עוד צעד עצוב בדרך שבה צה"ל הולך, של התבססות ניכרת על תרומה אזרחית וצמצום השקעה ככל הניתן. לא מדובר פה במותרות – אוכל וניקיון הם דברים בסיסיים שאותם הצבא מחויב לספק. אגב לוח מזון, אני לא בטוח באיזה לוח מזון מופיעה ארוחת ערב חלבית דלה בשעה שש בערב ופריסה בשרית הכוללת פלאפל, פיתות, סלטים, צ'יפס ושתייה ממותקת (בחלקה מוגזת) בשעה עשר וחצי בלילה. אין בזה שום היגיון תזונתי.

בסופו של דבר התרגיל הסתיים, נרשמו אפס ארוחות בשק"ם אבל לאפה קבב אחת מאופקים (במקום ארוחת ערב גועלית שהוגשה באחד הימים) ויציאה אחת לפאב בגבולות, אבל זה לא קשור לכלום. מסורת זו מסורת. הגענו לשלב הסיכומים, הידוע גם הוא בחפירות חסרות תוחלת ומריבות על כלום ושום דבר, תמיד בין הקצינים בסדיר לבין עצמם בעוד אנחנו מתים שזה יסתיים כבר כדי להתחפף הביתה. העיסוק האובססיבי של חלקם בלהוכיח שיש להם יותר גדול איזה משהו לא ברור הוא פשוט מגוחך, כאילו אם הם יחרטטו יותר ויתנו 'נאום' יותר מפוצץ זה יצדיק את הפלאפלים על כתפיהם. רמז: אנחנו מילואימניקים, לחלוטין מעדיפים קצר וקולע על פני ארוך ומייגע.

אה, אם בדימויים פאליים עסקינן, אין כמו השיר הזה: