עבר זמן מה מאז כתבתי את הפרק הקודם. הבחירה שלא לכתוב על ימי המבצע הקרקעי היתה קלה, ההתעסקות כאבה לי מדי. ניסיתי להדחיק ולהימנע, אבל להדחיק לנצח אי אפשר. בשבוע הבא אני שוב במילואים, הלילה היו לי סיוטי מילואים – כנראה שהגיע הזמן להתעסק.

בחודש-חודש וחצי האחרונים, למעשה מאז פרסום שני החלקים הראשונים, הדחקתי. היה לי נח יותר שלא להתעסק. לפסיכולוגית אמרתי שככה טוב לי כרגע, אני מרגיש קצת יותר נורמלי. כשנפגשנו השבוע, החששות החלו לצוף- מה יקרה כשאגיע למילואים, כשאכנס לחמ"ל, כשאשהה בו. לקח לי זמן, בסוף הצלחתי לשים את האצבע: אני פוחד להשתגע. אתמול בלילה חלמתי על זה שאני במילואים, שתנינים אוכלים לי את הרגליים ושאיזה סג"מ בסדיר לא מוכן לעזור לי. ניסיתי לזעוק, צרחתי עליו שהוא מדבר שטויות ושכשאני השתתפתי בלבנון השנייה הוא היה ילד בן 10. זה לא עזר. ענת אומרת שצעקתי מתוך שינה ובאיזשהו שלב גם תפסתי אותה, אולי אפילו חזק מדי. בבוקר רבתי עם השעון המעורר, לקום היה קשה מדי. רציתי לבכות, גם זה לא הלך. כל מה שהתחשק לי היה להירדם להרבה זמן. מי בכלל רוצה להתעורר? בסוף סחבתי את עצמי למקלחת. חפיפה ושטיפה עשו טוב. זה לא מפתיע – למעשה זה חלק מאותם רגעי שפיות בקיץ.

קשה לי לשרטט קו עלילה מסודר של הכניסה. יש לי בעיקר הבזקי זכרונות, כשהמהומה היא שגרה אז רק החריגות בולטות אל מול הרקע. משהו בטירוף הפך להיות מוכר, מוכר מדי. האוקסימורון 'שגרת לחימה' תאר לא רע את ימינו. בצירוף נסיבות משמח, אחד החבר'ה מהחמ"ל טס לארה"ב אז נותרנו רק שבעה, מה שגרר צמצום משמרות והוליד את האפשרות שלנו לצאת הביתה (רק אחד כל פעם, כמובן) ל-24 שעות שלמות, תענוג כשמדובר על צה"ל אבל אבסורד כשמדובר על אנשים מבוגרים (היינו, מעל גיל 22) עם בית, משפחה, עבודה, חברים וכל היוצא בזאת. לחלקנו זה היה הכרחי: קצינים בסדיר שנקראים לתגבר בחירום לא ייפגעו במקום עבודתם בשל היעדרם, לעומת זאת אצל שאר השכירים במשק מן הסתם יש פרוייקטים תקועים, תיקים שמתעכבים, בוסים עצבניים וכן הלאה. אין ממש הבנה בצבא שאנחנו לא חיים את הצבא עשרים-וארבע-שבע כמו אנשי הקבע, כל עוד הם רוצים מבחינתם אנחנו שם, הימשכות המבצע לא ממש תרמה לעניין.

כפי שתיארתי בחלק הקודם, אני בהחלט זוכר את החדירה שקדמה למבצע. אני גם זוכר את הערב שבו החלה הכניסה, כשהפסיקו לדחות את שעת היעד עוד ועוד. אני זוכר את הלילות הנוראים של הקרבות בסג'עייה, את הבלאגן שהתנהל בקשר. אני זוכר דיווחים לאקוניים של קצינים על חיילים פצועים, על חיילים הרוגים, על מטענים, מארבים, מחבלים. שמענו את זה ברשת של גבעתי, ברשת של הצנחנים, ברשתות של שאר הכוחות. היו לילות שהאזנו לקשר של גולני, את תחושת החלחלה לא אשכח לעולם. אני זוכר בוקר אחד, סופה של משמרת, שבו חוסל דולב קידר. תיכף יבוא הסבר לשימוש דווקא במילה 'חוסל'. קשה לי פיסית ונפשית כשאני כותב את המלים האלו ויש לי צמרמורות בכל הגוף. בלילה שזה עתה נגמר התנהלו קרבות קשים בסג'עייה, למיטב זכרוני זה היה הלילה שבו רצו שמועות על היתקלות שבה נהרג מפקד 'אגוז' (אשר בסופו של דבר 'רק' נפצע קשות), באוויר היתה תחושת פחד, בוודאי אחרי הפגיעה בצמרת הפיקוד של גולני. מוקדם בבוקר היתה חדירת מחבלים ליד קיבוץ ניר-עם. הם ירו טיל נ"ט על סיור, אחר כך גם ניגשו לג'יפ וביצעו וידוא הריגה. מסביב היו דיבורים על עוד חדירות מעוד מנהרות. אחרים דיברו על היכרות אישית עם סא"ל קידר ועם אחרים שנהרגו או סתם נפצעו. הרגשתי שהכל מתמוטט סביבי, כמו סחרחורת שאחרי אגרוף ללסת. כשיצאתי מהמשמרת, גיליתי שאין לי את היכולת להכיל את כל מה שקורה מסביב: את הטירוף, את האכזריות של מי שעומד מצדו השני של המתרס ולא בוחל באמצעים, הכל הולך כולל חטיפת גופות. חשבתי שאני עומד להשתגע. כוחות מנטאליים יש לי, אבל זה היה גדול עליי בכמה מידות. כשהלכתי לישון, לא הצלחתי להירדם. התהפכתי שוב ושוב, הראש סירב להרגע. לא הייתי בטוח מה יקרה כשאעצום עיניים, והאם בכלל אצליח להתעורר. חדירה לבסיס שלנו נראתה כמו מהלך אפשרי לחלוטין, גם הפחד שיחטפו אותי בעודי נותן את מיטב רפרטואר הנחירות לא ממש תרמה. בסוף, אחרי שלוש שעות של התהפכויות ומרוב הזעה (מזגן או לא, מזיעים בתוך מכולת מתכת כשבחוץ מעל 30 מעלות חום), הלכתי להתקלח. המלחת היתה מאד מרגיעה ומזככת, הרגשתי שאני שוטף מעליי את כל מה שקרה. אחר כך נרדמתי בקלות. מאותו רגע סיגלתי לעצמי הרגל – להתקלח בסוף כל משמרת. נכון, בבית אני ממתקלחי הבוקר ומכיוון שכך התקלחתי כל יום לפני תחילת כל משמרת, אבל גיליתי שעם כל החשיבות שיש להגעה רעננה למשמרת, יש חשיבות רבה יותר לשטיפת כל השיגעון מהגוף.