תגיות

, , , , , ,

היום הראשון נגמר. הצלחתי לישון קצת, בבוקר התעוררתי מאזעקת 'צבע אדום' – מסורת שיש לנו עוד מימי 'עמוד ענן' העליזים – לתוך יום שכולו חוסר ודאות, בדיוק כמו תמיד, בדיוק כמו התחושה שליוותה אותנו לאורך כל המלחמה: אין לאף אחד מושג מה קורה בעוד חמש דקות.החמ"ל שלנו מונה שמונה אנשים. משמרות, 12/12. משיקולים שונים שובצתי למשמרות לילה. אחרי המשמרת הראשונה חיפשנו איפה לישון ולאחר שעתיים מצאנו את עצמנו ישנים באולם הספורט, יחד עם חבר'ה של המשטרה הצבאית. איך לומר זאת בעדינות? זה לא נעים להיות פליט. גורר מזרן ותרמיל, תולה מגבת רטובה על סולמות העץ, חולק חדר שינה עם עוד מאה איש, תמיד מישהו צריך לצעוק בטלפון,לשמוע מוסיקה, לשחק כדורסל, לשחק עם המזגן או להדליק את התאורה – כי הכי טוב לישון באור יום כשזרקורים מכוונים לפרצוף. איכשהו הצלחנו להרדם, אחרי שעה וחצי התעוררנו מאזעקת צבע אדום. כן, עוד אחת. במהלך 'עמוד ענן' סיגלתי לעצמי את ההרגל שלא לקום משינה באזעקות, כי אם זה מפספס אותי אז אין סיבה לקום ואם זה פוגע אז…   מוות בעריסה. הפעם קמתי. עד שהערתי את שני החבר'ה שלידי והספקנו לרוץ למיגונית, שמענו את השריקה. בדיעבד, פצצת המרגמה נפלה אמנם מחוץ לאולם, אבל פחות מעשרה מטרים מנקודת השינה שלנו. כשחזרנו ראינו את הרסיסים שפגעו באולם מבחוץ ואת שברי התקרה שכמעט הורידו לאחד משלושתנו את הראש. איך חזרנו לישון אחר כך – אין לי מושג. ססמתנו: להדחיק או להשתגע.

בשנה האחרונה שלי בשירות יצא לי לשרת בחמ"ל. משמרות 12/12 שוחקות לעייפה. בפשטות ,זה מעניק את העונג המפוקפק של שבוע בכל חודש בו אתה לא ישן בלילות ובקושי ישן בימים. כשהשתחררתי, המשכתי עם משמרות הלילה בעבודה שמצאתי, כמעט שלוש שנים. אני שונא משמרות לילה – השקט היחסי והעובדה שאין מפקדים בסביבה לא מפצות על הנזק שזה גורם לגוף. וזה גורם. כך קורה שעד היום, אם אני חוצה שעה מסויימת הגוף כבר לא מאפשר להרדם ושעון החול הביולוגי מתהפך. כיוון שזו לא בחירה שלי וכולנו באנו לשרת איזשהי מטרה (איזו?) במילואים האלו, חרקתי שיניים.

הימים הפכו ללילות והלילות לימים, במובן המילולי ביותר. כוחות נאספו בגזרה, משימות התרבו, לשאלה אחת עדיין לא היתה תשובה – לאן כל זה הולך? תהיה כניסה קרקעית? נגמור בקטן כמו עמוד ענן? אולי לרוה"מ הפתרונים. יום שישי הגיע, כידוע לכל  ארוחת שישי צה"לית היא לא התענוג הגדול ביותר שיכול אדם לאחל לעצמו (במקום הראשון כמובן ארוחת צהריים צה"לית של שבת, עם החמין הצה"לי ה…   אה…   ריחני?), בכל זאת קמנו כדי לאכול, גם בגלל שעל ארוחות צהריים דילגנו מטעמי עייפות. במקלחת מצאתי אזניים מנומרות, הדבר ההגיוני ביותר היה לשים אותן על הראש:

972529254105-1385122004

אחר כך הבטחתי שאלו הן 'אוזני הסלמה'  -אשים אותן שוב אם וכאשר יחל מהלך של כניסה קרקעית. זה נשמע מזעזע, אבל ביקום שבו כל מחשבה על העתיד לבוא פוצעת, דגל המרד נישא בידי ההומור השחור. כל חיוך עוזר. כל בדיחה, דפוקה ככל שתהיה, מזכירה לנו מי ומה אנחנו, כמה אנחנו שייכים בדיוק לשם וכמה כל הצה"ל הזה הוא כבר לא לאנשים בגילנו. קיוויתי בכל מאודי שלא אצטרך לשלוף את האזניים מהתיק. כעבור כמה ימים היה אירוע חדירת מחבלים ממנהרה אל שטח הארץ, והתקווה חטפה מכה אנושה. 24 שעות אחר כך, האזניים כבר נשלפו ברב הדר מהתיק. חישבו על האבסורד: בחור מגודל, 100 קילו על 1.85 מטר, שעיר וקולני, מסתובב בחמ"ל עם אזניים מנומרות. תחשבו מה זה עושה לאנשים, שכבר עשרה ימים נמצאים במתח אינסופי, רחוקים מהאשה, הילדים, העבודה והחיים בכלל. במשך עשרת הימים האלו יצאתי הביתה פעם אחת, אחרי משמרת לילה ולפני אחת נוספת – היינו, 12 שעות שבהן השחלתי נסיעה של שעה וחצי לכל כיוון, קצת לפטפט עם ההורים, להספיק לראות את ענת לחצי שעה בערך, לישון עוד קצת ולהרביץ מקלחת טובה. בתנאים כאלו, אין מנוס מלשבור את השגרה הרצינית והשוחקת, כי כזו היא ססמתנו: להצחיק או להשתגע.

מודעות פרסומת