קשה לי לשרטט קו מדויק של התנהלות הדברים. בסוף הזכרונות והרגשות מתערבבים לכדי פקעת ספגטי גדולה ומגעילה. אני יכול להתחיל מהשורה התחתונה: 'צוק איתן' לקח אותי מהעולם הזה ל-47 ימים, טלטל אותי לחלוטין והחזיר אותי עם ארגז מלא בכעס, מרמור ותסכול, כמו גם עם החרפה של התסמונת הפוסט טראומטית. אזהיר מראש: מלבד ניסיון לשמור על סדר כרונולוגי, אין פה שום קו מנחה.

—

לפני המונדיאל הימרתי על איטליה. מי לא הימר על הקבוצה האהובה עליו? רצו הגורל וסוארז והדרכם של האזורי נגמרה כבר בשלב הבתים. בדיעבד הייתי צריך לדעת מה אותו הימור יגרור – בדיוק מה שקרה ב-2006. מבצע 'שובו אחים', אותה קונספירציה תפורה היטב של הקבינט (שידע על רצח הנערים הרבה לפני שהחליט על יציאה למבצע) צבע את כל פסטיבל הגולים בגווני אפור קלושים. מבחן שהיה לי בשני ביולי לא תרם הרבה, בטח לאור העובדה שבראשון ביולי נמצאו הגופות. בשני ביולי ניגשתי כאמור למבחן (ובדיעבד גם עברתי), אחריו ניגשתי לראיון עבודה. תוך כדי שהבוס המיועד מקבל את פניי קיבלתי טלפון ממשרד הקישור שהודיע על תרגיל פתאומי בשבוע הבא. איך אומר אסי כהן? 'פה חשדתי'. לאורך הימים הבאים ניסיתי לדלות קצת פרטים על התרגיל, שתוכנן ליומיים (שלישי-רביעי), ללא הצלחה. סוף השבוע היה די מתוח אך במוצ"ש הצלחתי לקבוע ראיון עבודה נוסף לשני בבוקר וראיון המשך (לזה שהיה ב-2.7) לרביעי בצהריים. לא טרחתי אפילו לקחת לפטופ לירושלים כי בשביל יום וחצי אין צורך. ביום שני בבוקר הבריז לי המראיין (פנצ'ר באוטו או משהו, חיכיתי חצי שעה כמו טמבל), קבענו לשלישי בבוקר.  בשני בצהריים קיבלתי טלפון שהתרגיל מבוטל, בערב נסעתי להורים כדי לקחת את הלפטופ בכל זאת. בין ההברזה בבוקר לתחושת המלחמה הקרבה הסתובבתי כל היום עם עצבים רופפים למדי, נכון להתסער על כל מי ומה שיבוא לי לא טוב בעין. בשעה 23:15 שלחתי למפקד שלי ווטסאפ תמים-אך-מודע:

ככה, בהודעת ווטסאפ אחרי חצות, החלה עבורי מלחמת צוק איתן.

—

אחרי ההודעה הזו ישבתי לנסח מכתב קצר, מעין צוואה, אם חס וחלילה קורה לי משהו. התחושה היתה שזה יקרה. בסופ"ש שאך הסתיים עוד דיברתי עם ענת על מה היא עושה אם קורה לי משהו. במכתב ביקשתי בקצרה שלא ישאירו אותי בתור צמח\משותק\חסר יכולת להיות מי שאני, שיתרמו כל איבר שאפשר, שהלוויה לא תהיה צבאית, שהרב לא יהיה אורתודוכסי ושיהיה מחופש לליצן. לא מסובך בשביל בקשות אחרונות. למחרת בבוקר הדפסתי, קיפלתי, רשמתי מאחור בגדול "למקרה אסון" ושמתי במגרה העליונה של המכתבה. אחר כך גם הספקתי לראיון העבודה, הייתי לחוץ מאד, הלך חרא, עד היום לא קיבלתי תשובה. את ראיון ההמשך, של היום למחרת, התקשרתי כדי לדחות למועד לא ידוע, באופן מפתיע זה דווקא התקבל בהבנה. חזרתי הביתה ועליתי על מדים, קיבלתי מההורים שלי טרמפ עד האוגדה. בהתחלה זה נראה היה כמו אימון שגרתי, חוץ מהעובדה שאת פינת הקפה פרשו מראש והפקודות כבר היו על השולחן. יום מג'עג'ע שבו גיליתי כי על אף שהתכוננו לבואנו משהו כמו שבוע מראש, הכנה לוגיסטית לא היתה בשום רמה. חילצתי מתוכי את הרס"פ והלכתי לארגן כל מה שצריך. הסתחבקות עם נגד שמעולם לא פגשתי קודם ועוד איזה חיוך וקיבלתי ציוד משרדי בהיקפים נדירים, שהספיק עד סוף המלחמה. מאוחר יותר גילינו שגם המטבח לא בדיוק שש לקבל את פנינו ואוכל צה"לי במירעו הוגש לאורך (כמעט) כל המלחמה. הטופ של הטופ היה כמובן עניין המגורים – 'דאגו' לנו לחדר מצחין, לא ממוזג ובלי דלת. עכשיו אני יודע ש'פעם היה יותר טוב' זו מנטרה די שחוקה אבל דחיל רבאק, כשהייתי סדיר והיו מילואימניקים בלי מקום לישון, אנחנו הצטופפנו ופינינו להם מקום לישון. יכול להיות שזה נשמע פינוק (במיוחד לאור העובדה שיש חיילים שישנים בשטח וכו') אבל הדבר האחרון שמי שיורד ממשמרת לילה של 12 שעות רוצה לגלות זה שאין לו מקום סביר וקריר לישון בו – ואנחנו מדברים על צפון הנגב המערבי בחודש יולי, מעל שלושים מעלות ו-60% לחות כל יום, כל היום. הזכרונות מלבנון השנייה החלו לצוף, אז עברו כשלושה ימים בין גמר המונדיאל לתחילת המלחמה, אבל התחושה הכללית היתה שזה בסך הכל 'עמוד ענן 2' ושתוך כמה ימים נהיה בבית. בערב ישבנו באחד המשרדים לראות את חצי הגמר ההיסטרי של גרמניה, אחרי שכולם הלכו נשארתי לישון שם מתחת לשולחן כי זה היה בערך המקום הממוזג היחיד שאפשר היה לישון בו. לא להיט גדול, מנוגד לכל מיני נהלי בטיחות – אבל כפי שגיליתי מאוחר יותר, אפשר לרדת גם יותר נמוך.